בועת ההדרים

בשנת 2000 חשבו כולם שדי בהקלדה כלשהי על מחשב באינטרנט כדי ליצור רווח אדיר לכל מקליד ולכל משקיע במקליד...
ההיסטוריה כנראה חוזרת על עצמה רק עם נושאים שונים...
ב- 1929 הייתה זו בועת ההדרים.

באותם שנים הייתה גאות בשוק ההדרים. מחירי ההדרים היו גבוהים וכל הפרי ניקלט בשווקי חו"ל.
כך התגבש הרעיון שאנשי המעמד הבינוני ישקיעו ברכישת קרקעות לנטיעת פרדסים.
הפועלים יטעו עבורם את הפרדסים ויתחזקו אותם עד שהפרדסים יישאו פרי (במימון הרוכשים), וכאשר הפרדסים ישאו פרי יוכלו אנשי המעמד הבינוני להתפרנס מהמשק
שרכשו, או לחילופין הפרדס יעובד ע"י פועלים ובעלי הפרדסים יוכלו להתפרנס באופן מלא או חלקי מהרווחים מהפרדסים.
על בסיס רעיון זה תוכנן הישוב הדר-עם.
בארץ היה המצב הכלכלי בכי רע בגלל המשבר הכלכלי העולמי, משבר ה"עליה הרביעית" שגרם לעזיבה רבתי של הארץ ומאורעות תרפ"ט.
פרי ההדר היה היהלום שקרץ לכולם, ועם רכישת קרקעות עמק-חפר שנחשבו לעידית שבעידית מבחינת סוג הקרקע, המים והמיקום - הוחלט שמדיניות הישוב של עמק חפר
תהייה מבוססת על העקרונות שלהלן:
- הקמת נקודות ישוב לכל הזרמים ביהדות הציונית.
- הקמת שני סוגי ישובים :
- ישובי פועלים אשר תושביהם יתפרנסו מעבודה שכירה ויקימו לאט לאט משק חקלאי עד שיוכלו להתפרנס ממנו.
- ישובי המעמד הבינוני אשר ירכשו חלקה, יממנו מכספם נטיעת פרדס וכאשר הפרדס יישא פרי ויספק פרנסה, הם יעברו לגור בישוב.
בהתאם לעקרונות אלו חולקו קרקעות עמק-חפר לישובים רבים תחת ההנחה שחלקת קרקע של כ- 30 דונם, מתוכם כ- 12 דונם פרדס, יכולה לספק פרנסה למשפחה.
“בועת ההדרים" - לפיה חלקה של 12 דונם מעובדת ע"י פועלים תפרנס גם את הפועלים וגם את "המשקיע" - התפוצצה במהרה אם בגלל השיטה והמחירים ואם בגלל פרוץ מלחמת העולם השנייה.
בפרק זה אני מוצא לנכון להעלות גם את נושא "המכירה הכפולה" של נחלות.
כ- 20 מהנחלות של הדר-עם ששווקו במזרח אירופה, שווקו שנית בשנות ה- 50 לאחר שהחוכרים ניספו בשואה ולא ניתן היה לאתר את יורשיהם, והיה צורך לממן את עיבוד הפרדסים וגם ליישב את הכפר כדי שיוכל להתקיים עם מספר משפחות סביר אשר יתחלקו בעומס השירותים ("הארנונה" של היום).
בשנת 2009 יצאה התקשורת בכותרות גדולות על "העוול" שנגרם לכאורה ליורשים של חוכרי הנחלות ממזרח אירופה שניספו בשואה והנחלות שלהם הוחכרו בשנית, לחוכרים אחרים, לאחר קום המדינה.
הצגת הנושא הייתה, כאילו יהודים ממזרח אירופה היו בעלי מגרשים בישראל, ואלו "נמכרו" בשנית ליהודים אחרים.
להפרכת טענה זו יש לשים לב לכמה נקודות :
א- אדמות עמק חפר נירכשו ע"י הקרן הקיימת והיו בבעלותה.
התשלום של כ- 600 לירות ארץ ישראליות ששולם ע"י החוכרים בתשלומים, היה עבור -
1 - חכירה (ולא רכישה ובעלות על השטח).
2 - חפירת בארות, רכישת שתילים, נטיעה ועיבוד הפרדסים ע"י חברת יכין.
ב- עד היום (2009), המדיניות של מנהל מקרקעי ישראל היא לקחת חזרה את השטח המוחכר, אם החוכר לא השתמש בו למטרה לה הוחכר.
אפילו בשנת 1998 לקח המינהל חזרה שטח של חצי דונם שהוחכר למטרת בניית בית, והחוכר לא עמד בלוח הזמנים.
ג- החכירה נעשתה "בתשלומים", ואין מסמכים המוודאים שהחוכרים אמנם שילמו את כל התשלומים.
ד- תשלומי עיבוד, מים וחומרים לא התקבלו כלל מהחוכרים, לאורך כל השנים, עד להחכרה מחדש בשנות ה- 50.
בפועל, הפרדסים לא נשאו כלל רווחים במשך שנים רבות, מאחר והיו צעירים בשנים הראשונות, ובשנות מלחמת העולם השנייה אי אפשר היה לשווק את הפרי ועוד היה צריך להשקיע כסף בתלישתו והטמנתו.
כך שניתן עוד לבוא ולטעון שהחוכרים "חייבים" כסף מאחר ולא שולמו הוצאות עיבוד בשנים אלו, ומחיר ההחכרה מחדש בשנות ה- 50 לא כיסה את ההוצאות.
ה- לא הייתה הקצאת שטחים לפי שם החוכר.
בפועל, כל מי שהגיע לגור בכפר בשנות ה- 30 וה- 40, קיבל שטח לבניית ביתו ברחוב הראשונים, מצפון לדרום, פשוט משום שבאופן מעשי אספקת המים, החשמל והשירותים למיניהם התקבלו מכפר חיים.
כך ניקבע מיקום חלקה א' (החלקה לבית ולמשק העזר) באותם ימים. חלקות הפרדס (חלקה ב') נקבעו בשיקולים שבע"פ, והשיוך שלהם לחלקות א' שונה פעמים לא מעטות (עד היום).
כלומר גם כשהייתה החכרה לאדם - אין שום שיוך, לא מעשי ולא תיאורטי, של חלקה ספציפית שהוחכרה לו באותן שנים.
ו- מבחינת "זכויות", ההחכרה הייתה משהו בדומה ל"דמי מפתח" בנושא הדירות, וספק אם ניתן היה לחקור ולחפש את יורשי הניספים שחכרו דירה בדמי מפתח ולרוע המזל לא ניצלו את זכותם.
(וגם אם נראה את הפעולה כהעברת החכרה כפויה - ערכן של הנחלות בשנות ה- 50 היה נמוך מאוד ומהן יש לקזז את דמי העיבוד לאורך כל השנים).